ביאור:בראשית לח יב
בראשית לח יב: "וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית לח יב.
וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה
[עריכה]וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים
[עריכה]מאז שיהודה הסביר לתמר ששלה הוא צעיר מדי, אשת יהודה נפטרה, ויהודה גמר להתאבל על אשתו כי עברו ימים רבים. תמר המשיכה ללבוש בגדי אבלות והתנהגה כאלמנה בבית אביה.
וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה
[עריכה]אשתו של יהודה נפטרה, וכך יהודה נעשה אלמן, ללא אישה.
לא ברור איך אשת יהודה מתה, ואם זה היה פתאומי או אחרי מחלה ארוכה. בכל אופן זה לא היה בלידה של תינוק נוסף. ייתכן שמותם של שני בניה והכשלון של תמר להביא זרע מאונן קיצרו את חייה.
עכשו ליהודה היה רק בן אחד, שלה. יהודה היה כבן 42 כאשר יעקב ומשפחתו ירדו למצרים, כך שהוא היה חופשי לשאת אישה חדשה ולהביא ילדים נוספים.
וַיִּנָּחֶם
[עריכה]המילה מופיעה בספר בראשית מספר פעמים:
- "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ, לֵאמֹר, זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ, מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה" (בראשית ה כט).
- "וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ (בראשית ו ו).
- "וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (ביאור: בראשית כד סז).
- הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ" (ביאור:בראשית כז מב).
- " וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם" (ביאור:בראשית לז לה).
- "וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה; וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה"
- "וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם" (ביאור:בראשית נ כא).
הפרוש המקובל ל-"וַיִּנָּחֶם" הוא: נרגע, חדל להיות עצוב.
אולם, כתוב שאלוהים ניחם שהוא עשה את האדם (בראשית ו ו), כלומר אלוהים התחיל להיות עצוב.
לכן: פרוש המילה "וַיִּנָּחֶם" הוא: שינוי מצב רוח, לשנות דעה: אם היה טוב, אז לרע, ואם היה רע אז לטוב. אדם עצוב, משנה את דעתו לשמח, והוא נרגע, חדל מלהיות עצוב, מתחיל לחיות. אדם שהיה שמח ומרוצה, משנה את דעתו, מתחרט, ורוצה לפגוע באלו שהרגיזו אותו או פגעו בו.
וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל
[עריכה]יהודה אהב את אשתו, והיה נאמן לה. לא ברור מה הסימנים שרואים שיהודה ניחם על אשתו. הליכה לגז זה עניין של עסקים וכספים ולא מראה שיהודה נרגע מצערו.
"יֻחַם", גוף שלישי: גורם לריגוש מיני, מגרה (מילוג).
המילה '"יִּנָּחֶם"', בהשמטת ה'נ' הופכת ל-"יחם" - 'חם'. גם תוספת המילה "וַיַּעַל" רומזת למגע מיני. כלומר יהודה התחיל להיות מחומם, והתחיל להסתכל בחשק על נשים אחרות בדרכו לגזוז את צאנו בתמנתה, ככתוב: "וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה" (ביאור:בראשית לח טו). גם יצחק ניחם אחרי אימו, כאשר הוא התאהב ברבקה ונשא אותה, ככתוב: "וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ, וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (ביאור:בראשית כד סז).
תמר היתה חייבת לפעול מהר לפני שיהודה ישא אישה אחרת, ולא ירצה ללכת לזונה בצד הדרך, שתעלה לו גדי. לא ברור אם תמר הלכה מספר פעמים ועשתה את ההצגה שלה לפני כן, אבל בפעמים הקודמות יהודה לא שם לב אליה.
נוצר מצב אידיאלי לתמר
[עריכה]- תמר היא אלמנה בבית אביה ולפי חוקי חמורבי היא רשאית לבקש שחרור ולשאת איש כרצונה.
- יהודה הוא אלמן ורשאי להתחתן כרצונו.
- יהודה רוצה לקים יחסי מין לאחר זמן רב של המנעות.
- יהודה מסתובב בארץ ורואה נשים.
- עבר זמן רב וייתכן שיהודה שכח איך תמר נראית ואיך היא נשמעת.
- תמר מרגלת אחרי יהודה לדעת מה מצבו.
- תמר מבינה שלפי חוקי חמורבי היא זכאית לבקש שחרור מנשואיה, היא תחדל להיות כלתו של יהודה, ואז היא רשאית לבחור לה בעל כרצונה, והיא רשאית לבחור את יהודה.
- תמר יודעת שלפי חוק היבום הכנעני (דברים כה ה), כל איש מהמשפחה, שאינו זר, רשאי לייבם אותה. חוק הייבום מרשה לשכב בתוך המשפחה: עם אשת אח, בת,(לוט ובנותיו), אחיין, בנות צלופחד (במדבר לו יא) וכלה (יהודה)
- יהודה מאמין שתמר נעולה בבית אביה.
- תמר לא ניסתה לעשות דבר דומה עם שלה, כי שלה היה צעיר וחלש, ולא ברור איך הוא היה מגיב.
תִּמְנָתָה
[עריכה]יהודה עלה ל"תִּמְנָתָה", ולא ברור אם זה עיר או אזור. כיוון שיהודה עלה "עַל גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ" סביר שהצאן היה באזור ולא בתוך העיר, ויהודה עלה להר משפלת החוף.
רש"י מסביר: '"עולה תמנתה" - ובשמשון הוא אומר (שופטים יד א) וירד שמשון תמנתה, בשפוע ההר היתה יושבת עולין לה מכאן ויורדין לה מכאן.'
לפי סיפור שמשון, ניתן להבין שבאזור "תִּמְנָתָה" היתה גם עיר בשם "תִּמְנָתָה".
בכיבוש הארץ נאמר: "וְאֵילוֹן וְתִמְנָתָה וְעֶקְרוֹן" (יהושע יט מג).
- ניתן להבין ש"תִּמְנָתָה" היתה ליד תל אֵילוֹן באזור לטרון שבעמק אילון, מערבית לירושלים,
- וליד עֶקְרוֹן, וזה מזוהה כ"תל-מקנה" ששם נמצאה כתובת עקרון.
למיקום העיר יש חשיבות, כי יהודה בחר לגור באזור המרכז הדרומי, קרוב לירושלים, חברון, בית שמש, והשאיר לאחיו הבכורים, שמעון ולוי, את העיר שכם, שהם כבשו ונעשו מלכי העיר. בהמשך, אולי בגלל ברכת (קללת) יעקב לראובן (ביאור:בראשית מט ד), ולשמעון ולוי (ביאור:בראשית מט ז), השבטים האלה נחלשו, ושבטי יוסף, מנשה ואפרים, לקחו את החלק הצפוני הפורה של הארץ המובטחת. הבחירה הזאת חשפה את עשרת השבטים הצפוניים למלכות הצפון, כדברי הנביא ירמיהו: "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ" (ירמיהו א יד), ואשור הגלתה אותם ראשונים. עשרת השבטים אבדו, ואשור נתנה את נחלתם לשומרונים.
לשבט יהודה היה קשר נפשי לאזור שאותו בחר יהודה, כבשו את דרום הארץ המובטחת, התישבו באזור חברון וכבשו את ירושלים כבירת ממלכת יהודה. שבט יהודה הוגלה כמאה שנה אחרי גרוש ממלכת ישראל, על ידי נבוכדנצר מלך בבל. נבוכדנצר הגלה את אנשי יהודה בשני גלים, ושמר אותם בעיר בבל. הוא נתן להם חופש רב ואפילו בחר את דניאל וחבריו להיות יועצים בארמונו (ביאור:דניאל א יט). נבוכדנצר לא יישב זרים ביהודה, כך שהיהודים יכלו לשוב לארצם כאשר ממלכת פרס ומדי כבשה את ממלכת בבל, ומלך כורש הרשה ליהודים לשום לארצם, לבנות את חומות ירושלים ואת בית המקדש. וכך היהודים שרדו ביהודה ובבל.